דניאל פוגל

פרק א': שורשים של רעש

נולדתי ב־18 ביולי 1990 לתוך כאוס. אמי הביולוגית הייתה נערה בת שמונה־עשרה, מכורה לסמים. זמן קצר לאחר הלידה, גבר צעיר הופיע, טען שאני בנו, ולקח אותי איתו מבית חולים. במשך שנה חייתי איתו ועם אמי הביולוגית המכורה בדירה בראשון לציון וחלק מהזמן בעוד בית ברחובות.

באחד החגים, אותו גבר השאיר אותי על סף דלתה של משפחה חמה בערד ובקש מהם שתגדל אותי כי הוא לא מסוגל יותר לדאוג לי. שם, לראשונה בחיי, הרגשתי מהו "בית אמיתי". הייתה שם ילדה גדולה שהייתה קמה איתי כל בוקר, מאכילה ומלבישה. ואז, יום אחד בגיל שנתיים ושבועיים , הגיעה הרווחה בגלל שזה לא היה חוקי לגדל אותי. אני חשבתי שיוצאים לטיול, אבל עובדת סוציאלית הכניסה אותי בכוח לרכב. צרחתי. זה היה הקרע הראשון ההבנה הפתאומית שאהבה יכולה להילקח ממך.

זמן קצר לאחר מכן אומצתי על ידי מי שאני קורא להם "ההורים הכי טובים בעולם". שוב היה לי בית, אבל הדריכות כבר נצרבה בנפשי. בגן התעקשתי ללכת לבד, הלכתי לאיבוד, וכשמצאתי את דרכי חזרה, ראיתי את אמא המאמצת שלי יושבת על המדרגות ובוכה. גם אני בכיתי. החוויות האלה השאירו סימן עמוק: דריכות פנימית שליוותה אותי וחרדת הנטישה הקשה. בלימודים הייתי תלמיד ממוצע עם קושי חריף בכתיבה, אבל בספורט פרחתי הייתי ראשון בריצות ושוער מצטיין בהכוח רמת גן.

פרק ב': (גיל ההתבגרות)

בגיל שלוש־עשרה, משהו נסדק. עזבתי את הכדורגל והחלו להופיע טקסי שינה ופחד להישאר לבד. ברחתי למשחקי רשת, ומשם גלשתי לעולם המיסטיקה זה היה חיפוש נואש אחר שליטה ומשמעות. בגיל חמש־עשרה הגעתי לפנימייה סגורה. לקחו לי את המחשב הטלפון והכל, ובאחד הלילות נעלו אותי בחדר חשוך "כדי שאתמודד עם הפחד". באותו לילה למדתי שוב כמה מהר אמון יכול להישבר. התוצאה הייתה התפרצויות, ואיומים בפגיעה עצמית,. כשסיימתי את התהליך שם אז חזרתי שוב לבית, ומיד חזרתי גם למחשב שחקתי שעות אינסופיות במשחק World of Warcraft. בגיל שש־עשרה התחלתי לעשן, ובמשך שלוש שנים בתיכון לא הסכמתי להוריד כובע מהראש בגלל צלקת מעל הגבה ניסתי להסתיר אותה.

פרק ג': שירות וסדר זמני (השירות הצבאי)

לקראת הגיוס אמי לקחה אותי לפסיכיאטר פרטי והוא קבע שלא אוכל לשרת בקרבי ואני צריך תרופות (באותו הזמן הוא אבחן OCD). לקחתי את הכדורים שהוא הציע במשך שבועיים והפסקתי. מספר חודשים לאחר מכן ניגשתי למיונים לחטיבת הצנחנים, והצלחתי להפתיעה את עצמי בזה שסיימתי שני בריצת אלפיים מתוך מעל 50 מתחרים ושהצלחתי לעמוד בכל משימות שנתנו לנו בגיבוש(זמן קצר לאחר מכן קיבלתי מכתב שהתקבלתי לצנחנים). ביום הגיוס הורים שלי לא אמינו שאני יוריד את הכובע שהיה צמוד אלי כל התיכון אבל הרצון שלי לשרת בצנחנים היה חזק מזה והחלטתי להוריד את הכובע ולהסתפר קצוץ למרות שיראו את הצלקת. לאחר מכן שירתי שלוש שנים מלאות בתור לוחם בצנחנים זה היה שירות קשה אבל הצלחתי לשרוד אותו.

פרק ד': בין קריסה לבנייה (לאחר השחרור)

חודש לפני השחרור, החלטתי לטוס לעבוד בגרמניה בעגלות ויש לי דרכון גרמני בגלל זה אז בחרתי לעבוד בגרמניה ובאמת מיד שהשתחררתי מיד נחתתי בגרמניה עם מעט שפה שאבא שלי לימד אותי, אך הימים הפכו מהר מאוד לסחרור: פרנויות, קולות ועיוותי מציאות תקפו אותי כבר בימים הראשונים וישר נשרתי מעגלות בטענה שאני לא מצליח למכור.לאחר מכן במזל פגשתי ברחוב מהגר מספרד שהכניס אותי לביתו לישון תמורת סכום סימלי ובהמשך ועזר לי, אך גם שם, הגלים המשיכו לחזור.

חזרתי לישראל לאחר 3 חודשים ואובחנתי עם "פסיכוזה קלה ונתנו לי ריספרדל. לאחר מכן התחלתי ללמד את עצמי תכנות. בניתי אתרים ולימדתי סטודנטים, אך במקביל הנפש המשיכה להתפרק.

באחד האישפוזים הפסיכטארים שלי שוחררתי עם שבע תרופות שונות. בבית ביקשו שאעבור להוסטל. ואז החלטתי לברוח לגרמניה עם 150 אירו ובלי תרופות. ישנתי ברחוב בגשם, ומשם עברתי לבית ספר ששמש מחנה פליטים ודיירי רחוב בגרמניה למזלי תוך חודש הרשויות עבירו אותי לדירה עם רופא פולני בכיר לשעבר שחייו התרסקו נסיבות חיים קשות מאוד. ואז שוב הגיעה החמרה, שהובילה לחזרה כפויה לטיפול בישראל. שם, זיכרונות מוקדמים החלו לצוף, והתמונה התחברה.

פרק ה': הנחת היסודות (2019 – 2025)

בשנת 2019 חלה פריצת דרך. טסתי לאליפות צרפת בזיכרון, שברתי עשרה שיאים לאומיים והייתי הישראלי הראשון לעשות זאת באופן רשמי. כשחזרתי מהתחרות הגיע הקורנה ואני התחלתי ללמד פיתוח משחקים בפייתון וגאווה סקריפט במכללה לבני נוער. בנוסף הכישרון בזיכרון עדין בער בי והבנתי שזיכרון אינו שינון, אלא בניית ארמון פנימי. כשהארמון מסודר הנפש מוצאת שקט בתוך כל הכאוס.

בשנת 2022, אחרי אשפוז ממושך בגלל ניסיון התאבדות , נכנסתי להוסטל לפגועי נפש והתחלתי לבנות את חיי מחדש, בקצב מדוד. למדתי לבקש עזרה.

בין 2023 ל-2025, הצטרפתי כמתכנת מקבל שירות ב-Enter Digital Studio. שם, עברתי מבניית יסודות לארכיטקטורה חיה. פיתחתי מערכות שאנשים עובדים איתן יום-יום. כשמשתמש אומר "זה פשוט עובד", אני יודע שהנחתי עוד לבנה במקום הנכון. במקביל, המשכתי להתחרות ברשת בתחום הזיכרון, ונכון להיום 2025 אני מחזיק ארבע שיאי זיכרון לאומיים.

פרק ו':

כיום אני מתגורר בדיור מוגן עצמאי, אך עם גב מקצועי. אני עובד כמתכנת ומפתח משחקי זיכרון וחשיבה שמיועדים לאנשים מבוגרים. ביום אני בונה תוכנה שעוזרת לאירגון לנהל את עצמו, ובערב אני בונה אתר למבוגרים שמאמן את המוח. זו אותה מלאכה בשתי שפות שונות: ארכיטקטורה של חוויה.

אני מאובחן עם OCD אוסידי חמור ביותר קיצוני ברמות שהגעתי לתרפות פסיכאטריות מהכבדות בשוק. פעם, זה נשמע כמו גזר דין. היום, זהו ההקשר, לא ההגדרה. אני מבין שהסבל אינו כתב אישום הוא הוכחת יושרה. יש לילות קשים, אבל בבוקר אני קם. בלי הצגות, ופשוט הולך לעבודה.

אני מאמין באלוהים. לא כמנגנון של שכר ועונש, אלא כיד שמונחת על הכתף כשאני מתנדנד. אם התעוררתי בבוקר, אז זה סימן שיש לי עוד מה לבנות.

אני בן שלושים וחמש כיום שאני שרושם מילים האלה. אני מתכנת ישראלי, ואמן זיכרון ברמה בין לאומית. אני זוכר גם מי הייתי: אותו התינוק בן שנתיים שצרח באוטו של הרווחה, הנער בחדר החשוך, החייל שצנח ממטוס, והאיש שישן בגשם לבד במדינה זרה.

אני לא מקרה, אני אדם. לא מחלה, אלא דרך. לא נסיבות, אלא בחירה יומיומית.